תזונה שמחה ומלאת חיים

פעם, ישבתי לשולחן עם נטורופתית שאכלה שיבולת שועל והתחלחלה. "למה את אוכלת את זה אם זה לא טעים לך?" תמהתי בעודי נוגס ממאפין שוקולד רך ואוורירי. "זה דוחה, אבל ממש בריא…" ענתה.

מממ… נכון. שיבולת שועל עשירה בסיבים תזונתיים, ויטמיני B, אבץ, ברזל, ואפילו  β- glucan- חומר עם השפעה מחזקת חיסון ומפחיתת סוכר וכולסטרול. מאפין שוקולד עשוי קמח לבן (מה שנקרא- קמח ריק), סוכר לבן ואולי גם חמאה… מה יותר בריא? בהסתמך רק על מקורות מדעיים (שאני אגב מאוד מעריך, ומשתמש בהם תכופות להעמקת הידע המקצועי) אצטרך למסור את המאפין לאחד מחתולי המכללה, וללעוס שיבולת שועל עד כלות.

אבל חברים, גישה כזו אינה רפואה שלמה. אין בריאות אם אין שמחת אכילה! אכילה ללא שמחה זו דרך נפלאה להרעיל את עצמך במזונות "בריאים".

 

אני הרבליסט וזה תחום בנטורופתיה. ואותו מאפין שוקולד היה מקרה די חריג… ככלל, התזונה שלי בריאה ומאוזנת: ירקות ופירות בכל הצבעים, אגוזים וקטניות, מזון אורגני, ארוחות מסודרות, היעדר כמעט מוחלט של מוצרי חלב, ג'אנק-פוד, בשר, עופות, סוכר ומזון מתועש. ואצלי בקליניקה- תזונה היא חלק מתהליך הריפוי. ומי שרוצה לשמוע על חשיבות התזונה בעיניי מוזמן לקרוא מאמר אחר שכתבתי בנושא.

ובכל זאת… אני חושב שמשהו ברפואה הטבעית התפספס. אם אנחנו רוצים לעסוק בריפוי שלם, אכילה בריאה אינה יכולה להתבסס רק על רשימות וטבלאות של חומרים פעילים, מחקרים, סטטיסטיקות וטרנדים חולפים של סופר פודס. אחרת, זה פשוט זרם נוסף של רפואה מערבית צרה, רק שבמקום רפואה מערבית שנוטה להתייחס למחלה ולא לאדם, כאן אנו מסתכנים בהתייחסות למזון ולא לאדם.

לזניה טבעונית וטעימה להחריד, מידיה המוכשרות בבישול ובצילום של דוסה נאמן

לזניה טבעונית וטעימה להחריד, מידיה המוכשרות בבישול ובצילום של דוסה נאמן

ותראו כמה ההשפעה האנרגטית שלנו ברורה: בואו נבחן כוס יין- 13% אלכוהול. איך תשפיע אותה כוס יין אם נשתה אותה בשמחה גדולה בחתונה של חבר טוב? איך תשפיע בערב רומנטי? איך תשפיע כשאנחנו מדוכדכים ומחפשים מפלט? אחרת בכל פעם! כיצד ייתכן שאותה כוס יין בד"כ תרים אותנו כשאנחנו שמחים ותוריד אותנו כשאנחנו מדוכדכים? כי ההשפעה של ההזנה תלויה באופן הדוק במי אנחנו באותו רגע, במפגש שלנו איתה!

מדע הוא כלי נהדר לבחינת דברים פיזיים-כימיים, אך הוא כלי נוראי לבחינת דברים רגשיים. ולכן אם נסתמך על מחקר מדעי להבנת הרגשות שלנו והשפעתם על חיינו- מצבנו כנראה לא ילך וישתפר. בואו לא נחכה עד שלמדע יהיו את הכלים להבין כי הרגשות הן אנרגיה ותדר שיכולים להיות מותמרים לחומר. אנחנו כבר יודעים איך רגשות יכולים לאכול אותנו מבפנים כמו אולקוס, מעי רגיז או חס וחלילה- סרטן… אז מה נכנס לגוף שלנו כשאנחנו אוכלים מחוסר שמחה? איך הגוף יעכל את המזון כשחושי הטעם והריח מספרים לו שהמזון לא טעים? מה יהיה טיב העיכול של המזון כשהגוף מלא בהורמוני סטרס? מהם המסרים איתם אנחנו מזינים את הגוף שלנו בעת אכילה כזו?

 

אכילה הוליסטית היא ההבנה שהאנרגיה בעת האכילה נכנסת יחד עם החומר ומשפיעה על ביטויו בגוף!

עכשיו זה שלב טריקי… רבים יגידו: "עוגת שוקולד עושה אותי שמח. אז היא בריאה לי?" ותשובתי תהייה: לא יודע! תלוי מתי, תלוי כמה, תלוי למה, תלוי מי אתה. המפתח להבנה הוא מודעות– אלמנט הכרחי באכילה הוליסטית. אם המודעות, זרקור התודעה, תופנה פנימה אל התזונה והשפעותיה- ייתכן מאוד שנבין מתי עוגת השוקולד משמחת אותנו באמת. וזה כמובן תהליך, אך אין צורך לסבול בו. להיות בהימנעות יוצר תסכול ודיכוי שיעשו יותר נזק מקמח לבן וסוכר. לאכול את עוגת השוקולד תוך כדי רגשות אשמה זה לאכול רעל, בעיקר בגלל רגשות האשמה. מכירים את השימוש במילה "חטא" בהתייחס לאוכל? מטופלים שלי נוהגים להשתמש בה, ואני מתעקש לשנות את התנסחותם. להתייחס לאוכל כאל חטא מזמין אשמה, הימנעות ואף סגפנות… ואז באמת עדיף כבר את עוגת השוקולד.

אבל כשזה מתיישב במקומו- כשאנו מבינים שגוף ונפש הם אחד, ולכן גם בריאות ושמחה הם אחד- אז מגיעה אידיליה. באידיליה זו כשרואים עוגת שוקולד- לא באמת רוצים אותה. ואם מרגישים שבאמת רוצים- אוכלים. ומה זה "באמת רוצים"? זה אומר שעצרנו רגע לבדוק את הרצון וקיבלנו החלטה מודעת. אפילו אם ההחלטה תהייה מבוססת על יצרים רגעיים, זרם המודעות שהורשה להיכנס שם יוכל להמשיך ולהתרחב בבחירה המודעת הבאה. ולפעמים נאכל את העוגה ומתוך המודעות ניווכח שהעוגה לא עשתה לנו טוב- וככה לומדים. הגוף לומד. וכל זאת, בלי רגשות אשם בכלל. כי כשנתעלה מעל רגשות האשם נאפשר לעצמנו לימוד וראייה ברורה של הדברים. נפגוש אמת. רק טוב יכול לנבוע ממנה.

ולסיום, משהו פשוט יותר ליישום. אם האנרגיה שלנו בארוחה משפיעה כל כך על בריאותינו, כמה בריא וטוב יהיה לאכול כמה שיותר ארוחות בחברת אהובים וחברים, ולאכול דברים שנעשו באהבה. בברכת בריאות ושמחה לכולנו!