על צמחי הרעל

במציאות הנפלאה בה השימוש בצמחי מרפא, והליקוט לצורכי מרפא ומאכל הולך וצובר תאוצה, מתגלה גם אחת המכשלות העיקריות לשימוש נכון בצמחי מרפא- צמחים רעילים. זה לא מופרך או נדיר שאפילו בשימושים מסחריים של צמחי מרפא אשר מונחים כתוצר ססגוני על מדפי בתי המרקחת או בתי הטבע נעשות טעויות בזיהוי, וצרכנים שקונים צמח X מקבלים צמח Y. זה קרה, זה קורה וזה יקרה. וזה קורה על אחת כמה וכמה בשימושים החובבניים.

בארצנו יש לא מעט צמחי רעל. חלקם רעילים עד כדי מוות, אבל אולי דווקא שם המודעות גבוהה יחסית. חלקם מוגדרים כ "רעילים למדי", ושם בד"כ המודעות פחותה.

אם להתייחס לצמח רעיל קטלני אחד, אז אני בוחר בחצב מצוי. כל כך הרבה מדברים עליו בגן הילדים… הסמל של הסתיו. אך לפי מה שאני רואה ושומע (מחיי כילד, ומסיפורי הילדים בחוג שומרי הגן) לא מספרים באותו שיעור גן שדי בנגיסה אחת מהבצל (הפקעת) כדי להרוג, בעיקר אם מדובר בילד. לפי הספרות, מדובר ב- 1.5 גרם שיגרום למוות, וזאת בעקבות פעילותו הקרדיו-טוקסית של הרעלן- סְצִילַרֵן (scillaren a), אשר במינונים שציינתי מביא לדום לב! הרדוף הנחלים, דרך אגב, פועל בצורה דומה עם חומר אחר מאותה קבוצת חומרים בשם אולנדרין oleandrin.

אך כפי שאמרתי, יש הרבה צמחים שרעילותם מתונה יותר- והנזק הוא יותר בשימושים ארוכי טווח. חלק מהצמחים האלה טעימים, נפוצים ותמימים למראה. אחד הסימנים הבולטים שלהם זה שהם נפוצים באזורי מרעה. כשכל הצמחייה נאכלת ומלוחכת ללא הרף, ו- 3 מינים משתלטים, אנחנו מתבקשים להבין את המסר.

מרקולית מצויה- צמח רעיל

מרקולית מצויה- צמח רעיל

 

אז אם נתחיל במוכר ובנפוץ ביותר- סביון על מיניו השונים (כשהנפוץ ביותר הוא הסביון האביבי). הצמח מכיל קבוצת חומרים (אלקלואידים פירוליזידיניים) בעלת רעילות לכבד. יש לציין שריכוז של החומרים אינו גבוה במיוחד, אך צמחי מרפא בעלי ריכוז אלקלואידים פירולזידיניים נמוך מכך אסורים לשימוש בישראל בשל תכולתם זו.

צמח ממשפחה אחרת (הזיפניים) המכיל את אותה קבוצת חומרים רעילים (אלקלואידים פירוליזידיניים) הוא לשון הפר (על מיניו השונים). ערבי א"י נוהגים להכין מעלי הצמח ממולאים, וגם לקטים רבים נוהגים כמותם ונוהגים באכילתו. שימושיו הקולינריים נעוצים בטעמו המשובח, אך הזרקור המדעי שופך אור חדש על הנושא, ולתפיסתי- גם ידע מסורתי עתיק ראוי שייבחן מחדש.

צמח נפוץ נוסף אשר מצוי בשפע מחשיד באזורי מרעה הוא החלבלוב (ממשפחת החלבלוביים). מיני הצמח מכילים חלב לבן שהוא שרף של הצמח המכיל חומר רעיל בשם euphorbon וביטוי הרעילות מגיע כצריבה. בין אם זו צריבה עורית במגע חיצוני, ובין אם צריבה של דפנות מערכת העיכול באכילה.

בן לאותה משפחה הוא המרקולית המצויה. כאן מדובר בצמח רעיל וטעים. נפוץ באופן קיצוני. תמצאו אותו בגינה וביער; בשטחי המרעה ובמעזבות; במרכז ובצפון; ולרוב- במרבדים נרחבים. בקרב לקטים, אני מכיר כאלה שנוהגים לאכול אותו לאחר בישול. לדבריהם הבישול מבטל את רעילות הצמח, אך אני מצאתי עדויות בספרות על רעילות שנצפתה עם הצמח גם לאחר בישול. החומרים הרעילים הם מקבוצת המתיל-אמינים, והרעילות מתבטאת בכבד (כמי שנאלץ להתמודד עם הרעל ראשון) ובכליות, וכוללת הקאות, דלקות במערכת העיכול וההפרשה ועוד…

לוף הוא צמח נפוץ בחורש, ביער ובגינה שהינו רעיל ביותר כשהוא טרי, אך ערב לחיך בבישול ומשמש למאכל בקרב ערבי ישראל. צמח זה מכיל גבישי אוקסלט הסידן אשר אפילו צריכת מנה קטנה מהם עשויה לגרום נזק משמעותי. זה מתחיל בתחושת שריפה עצומה בפה ותחושת חנק בגרון. קשה לדמיין כיצד מישהו יעז להמשיך ולצרוך את הלוף במצב זה, אך תיאורטית-במנות גדולות יותר גורם החומר גם לפרכוסים ולמוות. הבישול הממושך מנטרל את הרעל, אך דרושים ניסיון והבנה על מנת להימנע מהרעלה.

דודא רפואי, הידוע בשמו "דודאים" הוא צמח רעיל ממשפחת הסולניים. זרעי הפירות וקליפתם רעילים ביותר ומכילים אלקלואידים מקבוצת האטרופין  אשר גורמים להרעלה עצבית. העלים מתקתקים יחסית, אך רעילים גם הם למדי. השורש רעיל ביותר ואפוף אמונות מיסטיות רבות בדבר איסור על הוצאתו מן האדמה (היו נוהגים להוציאו בעזרת קשירתו לחמור, ורק לא להיות אחראי ישיר להוצאתו). הפיתוי העיקרי לשימוש בפירות הצמח הוא האמונה הרווחת (ובצדק) בדבר היותו אפרודיזיאק (מעורר מינית). עם זאת, חוסר המודעות והבנה בנושא מביאה לטעויות רבות ולשימושים לא נכונים.

דודא רפואי- רוב חלקי הצמח רעילים ביותר

דודא רפואי- רוב חלקי הצמח רעילים ביותר

כלך מצוי הינו צמח רעיל ביותר הדומה דימיון מסוכן לשומר פשוט (בן משפחתו- הסוככיים). דימיון זה יכול לבלבל לקטים, בעיקר לא מנוסים. ההבדל העיקרי הוא בריח, כך שתשומת לב בסיסית מספיקה על מנת למנוע טעויות מצערות.

עד כאן לסקירה חלקית זו. יש צמחים רבים ורעילים, ומאמר אחד הינו רק "טעימה". ההצעה היא ללקטים ולאוכלים מן הבר ללמוד את הנושא היטב. הרשת מלאה במידע, כמו גם ספרי הדרכה בוטניים כמו "צמחי הרעל של ארץ ישראל" מאת פרופ' יואב וויזל.